איתמר מסדר את החדר שלו ומשליך החוצה-חוצה-חוץ את הבלגן הגדול. אבל לאן? האם אבא יצליח ללמד את איתמר שגם המסדרון, חדר המדרגות ואפילו הרחוב הם שלו? סיפור משעשע ומחורז שמדגים את ההשפעה, את האחריות ואת השייכות של כל אדם לסביבה כולה.
נוֹשְׂאִים קְשׁוּרִים:
קְבוּצַת גִּיל: גַּנִּים צְעִירִים
פְּעִילֻיּוֹת בְּעִקְבוֹת הַקְּרִיאָה
שֵׁמַע
קְרִיאָה
שִׂיחָה
לָצֵאת הַחוּצָה
יְצִירָה
חֲגִיגָה
הַעֲשָׁרָה
כְּלָלִיאיתמר מסדר את החדר שלו ומשליך את הצעצועים שהוא כבר לא צריך היישר אל המסדרון, אחר כך אל חדר המדרגות, ומשם הצעצועים מושלכים לרחוב. כיצד אבא מלמד את איתמר שהמסדרון, חדר המדרגות של הבניין ואפילו הרחוב הם "שלו"?
"אל יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים…"
(תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ', עמוד ב')
בגמרא כתוב שאסור לאדם להוציא אבנים מהחצר שלו ולהשליך אותן בשטח ציבורי. המרחב המשותף, או "רשות הרבים", שייך לכולנו. רינת פרימו מוליכה את הקוראים בהדרגה ובחיוך מהחדר הפרטי אל חלל הבית, הבניין והרחוב, ומזכירה את האחריות המוטלת עלינו לשמור על כולם.
"החוצה" הוא עיבוד לסיפור קצר שמופיע בתלמוד הבבלי:
לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים; מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד, אמר לו: "ריקה! [אדם ריק] מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?" לגלג עליו [האיש שסיקל את האבנים לגלג על החסיד]. לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים אמר: "יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך."
תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ', עמוד ב'
סְרָטִים בְּעִקְבוֹת הַסִּפּוּר
עֳתָקִים שֶׁחֻלְּקוּ:
142,900
הוֹצָאָה לָאוֹר:
ידיעות ספרים
שְׁנַת חֲלֻקָּה:
תש"ף 2019-2020
החלון שלי כאן
גברת אחת מרחוב בצלאל
