מספר לשיעור" היא יוזמה למפגש אורייני המבוססת על תפיסה כי מפגש עם ספר הוא תהליך למידה פעיל ומתווך, המשלב קריאה, שיח, עיבוד משמעות וחזרה אל הטקסט.
במסגרת זו מוצעות אפשרויות שונות לשיח, לעצירות בקריאה ולפעילויות העמקה, הניתנות להתאמה אישית, לצמצום או הרחבה על פי שיקול הדעת המקצועי והיכרות עם הכיתה והתלמידים.
תהליך הקריאה יכול להתקיים במפגש אחד רציף או להתפרס על פני כמה מפגשים, בהתאם לצורך הלימודי ולשיקולי תכנון ההוראה.
מהלך זה בנוי משלושה שלבים מרכזיים – טרם הקריאה, זמן הקריאה ואחרי הקריאה – היוצרים רצף תומך ומאפשרים העמקה ותכנון מושכל של תהליך הקריאה והמפגש עם הספר.
השירים בספר הם הזדמנות נפלאה להפעיל את הגוף, לחקות צלילים ולבטא רגשות דרך משחק. הזמינו את הפעוטות לגעות "מווו" כמו הפרה, לזחול לאט כמו הצבים, לכשכש בזנב הפונפון כמו הארנבון או לצעוד בכבדות כמו ההיפופוטם. כדאי להוסיף גם הבעות פנים ומחוות – ללטף את הלחי ב"אוי, כואב"; לחייך וללכת בהליכת ברווז "הברווזה שמחה ועליזה"; או לעצום עיניים ברוגע כמו הדובון הישן.
תוכלו ליצור יחד אוסף משפחתי של דברים יפים. בחרו מקום קבוע בבית; במהלך היום כל אחד יוכל להניח בו דברים שמצא וחשב שהם יפים – חפץ ישן שפתאום שמתם לב לצבע שלו, אבן מיוחדת מהחצר, או אפילו עלה יבש שצורתו יפה בעיניכם.
באיורי הספר מופיעים מקומות שונים בעיר ההררית חיפה וממחישים את הנפילה מלמעלה למטה. חפשו גם אתם מקומות בסביבתכם כמו גבעה או מדרגות ונסו לגלגל בהם כדורים מגבהים שונים. באיזה אופן מתגלגל הכדור? האם הוא קופץ? מהיר? איטי?
כאשר אתם מקריאים לתלמידים את הפסוק, כדאי לעצור ולהתעכב על המילה "בְּעִתּוֹ": את הכול עשה יפה בזמן שלו, ברגע הנכון לו. אחרי כן אפשר לשאול: מה לדעתכם הכוונה בפסוק הזה?
ספרו לתלמידים ששלמה המלך מגלה לנו סוד: לכל דבר יש רגע שבו יופיו הייחודי מתגלה. כך למשל הגשם יכול להיראות בעינינו לפעמים כאפור ומציק, אך "בעיתו", כלומר כשהאדמה צמאה, הוא הדבר היפה ביותר; וזחל פשוט הופך בזמן הנכון לו לפרפר מרהיב.
האם אתם יכולים לחשוב על עוד משהו בטבע או בחיים שנראה בהתחלה רגיל או פשוט, אבל ברגע מסוים הוא הופך למקסים? למשל עלי שלכת, ענן שמקבל צורה או זרע באדמה שהופך לפרח.
כדי לחבר את המשפט לסיפור נסו לדפדף בעותק האישי ולחפש יחד: איפה בספר גליה מראה לנו שיופי לא חייב להימצא בדבר מושלם, אלא גם בדבר שהוא זמני, חולף ויום-יומי? אולי בשאריות העגבנייה בחדר האשפה שיש להן צבע נוצץ כתכשיט, ואולי בפרטים הקטנים שברחוב?
