דילוג לתוכן המרכזי בעמוד

בתוך בועת סיפור הערב - דויד גרוסמן

14/08/2023 | 306 צפיות

רגעים מיוחדים לפני השינה

הנה סיימת כעת לקרוא את הסיפור לילדך, השכבת אותו לישון ונפרדת ממנו - ומעולם הילדות שאופף אותו - למשך הלילה. אינני יודע אם קראת לו ברצון ובשמחה, ומתוך נכונות לצלול עם הילד אל תוך הסיפור. אולי היה קשה לך להתפנות מעיסוקיך ולשקוע למשך רגעים ארוגים בתוך סיפור ילדים. כהורה, אני זוכר חוויות כאלה וגם כאלה, אבל כמעט בכל פעם שקראתי לילדיי סיפורים לפני השינה, הרגשתי עד כמה הרגעים הללו מיוחדים ושונים במהותם מן המציאות של שעות היום האחרות.

הזדמנות להיות שותפים

אם בשעות היום האחרות יש לא פעם תחושה של "תכליתיות" שמכתיבה לילד ולהורה ציות לקצב חיצוני, תובעני ולוחץ ("עשה כך", "אל תעשה כך", "למה לא עשית..", "הבטחת לי ש...", "אם לא תעשה, אז...") הנה הסיטואציה המיוחדת של קריאת הסיפור-שלפני-השינה יוצרת מעין בועה, בועה של קרבה ורוך, שבתוכה יכולים המתחים הבלתי נמנעים האלה לסגת מעט, להתפוגג, ושני השותפים לסיפור- ההורה והילד- זוכים כאן להזדמנות להגיע ביחד אל מקום ראשוני ועמוק בתוכם, וגם בקשר שלהם זה עם זה.

הילד יושב, או שוכב במיטה, לצד אביו או אימו. הוא חש את חום גופם, הוא מריח אותם, הוא שומע את קולם. מרגע שמתחיל להתנגן באוזניו הקול המסוים הזה, "הקול של הסיפור", כבר נערך הילד בתוכו למעבר אל המציאות האחרת, אל הממד של הסיפור. מניסיוני- כילד וכהורה- אני יודע שכבר מגיל צעיר מאוד ילד מזהה שהדבר שהורה מספר לו כעת הוא סיפור (להבדיל מכל סוג אחר של מידע שהוא מעביר לו). והרי כאשר אנחנו מספרים לילדינו סיפור, גם משהו בנו-עצמנו משתנה. הקול שלנו, האינטונציה, האווירה שאנחנו משרים סביבנו. והילד חש מיד: פה נפתחת מציאות חדשה, קסם מתחולל.

ואם במשך רוב שעות היום כל אחד מאיתנו נמצא בעולמו שלו, הרי שכעת אנו מוזמנים- עם ילדנו- אל תוך עולם אחד, שאינו "רק של ההורה" או "רק של הילד", אלא הוא מקום שבו שנינו, יחד, שוהים במעמד מיוחד של אורחים, של תיירים במסע.

פתאום הכול אפשרי

הסיפור הוא מעין "מקום" שבו יש לגיטימציה לדברים שלא תמיד, ולא בכל בית, זוכים לביטוי: דמיון ופנטזיה, למשל. אנו כמובן אוהבים לגלות שיש לילדינו דמיון מפותח, אבל בדרך כלל אנחנו מעודדים זאת רק "עד גבול מסוים", אותו גבול שאיננו מפריע להתנהלות ה"תקינה" והתכליתית של סדר היום של הילד, ובעיקר- שלנו. והנה, הודות לסיפור נפרעים סדרי עולם - ודווקא בחסותם המגוננת של ההורים: המציאות המוכרת, זו שילדים חווים אותה לא פעם כנוקשה ומגבילה ושרירותית, מתחילה להתמוסס, להימהל בזרמים של דמיון ואגדה וחלום. פתאום הכול אפשרי. גם אם הסיפור עוסק בעניינים מוכרים ומוחשיים לילד, קורנת מתוכו לא פעם אפשרות של קיום אחר, של דרך אחרת להימצא בעולם, לגעת בו.

תמונת המציאות של הילד היא ממילא סובייקטיבית ושברירית מאוד, ועליו להשקיע מאמץ רגשי ושכלי גדול בהתאמתה וב"כבילתה" לחוקים ולמוסכמות שמכתיבה לו סביבתו. כיוון שהחוקים והמוסכמות האלה סותרים לא פעם את תחושותיו הראשוניות, מעיקים וגם מאיימים עליו, יש בעבורו הקלה גדולה ב"התמוססות" הזאת אל תוך עולם דמיוני שהסיפור מזמן. ואם הילד חש שגם הוריו- האחראים בעיניו על אכיפת חוקי המציאות- יכולים להיות לו שותפים לאותה "פריעת חוק", לאותה היסחפות צוהלת ומתענגת, הרי שהחוויה שלו מתעצמת עוד יותר, וכמובן, גם אנחנו, ההורים, יכולים להשתחרר ברגעים כאלה, להיסחף, להיזכר ברגע מתוק ונכסף, שחשבנו שאבד לנו מזמן.

אוצר מילים חדש

השפה גם היא חלק חשוב מאותה "הרשאה" שמעניק לנו הסיפור. יש משהו בקריאה בקול לילדים שהופכת את השפה שבה כתוב הסיפור - ואפילו היא שפה יומיומית ופשוטה ביותר - לדבר מה אחר. הילד חש לפתע, גם בלי שיבין זאת, שהמילים שהוא שומע כאן הן מפתח לחוויה מיוחדת ו"דקה" יותר מזו שהוא רגיל לה בדיאלוג הרגיל שלו עם הוריו ועם חבריו. חושיו מתחדדים גם אל אוצר המילים החדש - שלרוב הוא שונה במשהו מזה המוכר לו בבית ובגן. לפעמים מופיעה בסיפור מילה שהילד אינו מבין אותה. אפשר שהוא ישאל מה הפירוש שלה, ואפשר שרק יקשיב לצליל שלה החדש, ויטעם אותה בינו לבינו. אני זוכר: בסיפורים שהוריי קראו לי בילדותי היו לא פעם מילים שלא הבנתי. אם לא שאלתי למשמעותן, הן היו נשארות תלויות ומנצנצות בחלל החדר עוד דקות ארוכות אחרי שהאור כבה. בלילה שלאחר מכן, כשאבי או אמי קראו לי שוב את הסיפור, אולי שאלתי לפירוש המילה, ואולי דווקא אהבתי שהיא נשארת כך, מוזרה ואקזוטית, מלאה אפשרויות.

צוחקים ביחד

והומור, כמובן: האפשרות לצחוק ביחד, להיסחף בזרם של חשיבה אחרת, מצחיקה, פרועה, כמעט אנרכיסטית (מנקודת מבטה של המציאות המוכרת לילד); היכולת להתענג - יחד- על שבירת הכללים, על היפוכים של זוויות ראייה, על דגדוג של כל מה שהוא נוקשה וחמור, על ההזמנה להשתוללות משותפת, להשתטות משותפת. לא פעם, בתוך סופה של צהלה שכזאת, יכול הילד להציץ ולראות את אבא שלו כפי שהיה בגילו שלו, ילד קטן, פרוע..

כניסה אל הלילה

כשאני כותב סיפור לילדים, אני תמיד זוכר שאחרי אותם רגעים מתוקים של הקריאה לפני השינה, בא הרגע שבו אבא או אמא מכבים את האור, ובחדר משתרר שקט ומתחילה ממשלת הלילה. הלילה מפחיד, יש בו חלומות, וסיוטים, וקשה לילד להבין איך ייתכן שהחלום שהוא חולם הוא רק שלו, ושאיש אינו כול להיכנס לתוך חלום מפחיד שלו ולחלץ אותו משם.

והלילה הוא גם חושך, וצללים. שרוול חולצה שמשתלשל מהכיסא נראה כמו נחש או חדק של פיל. תמונה נראית כמו פה גדול פעור. קולותיהם של שאר בני הבית - שממשיכים בעיסוקיהם - נשמעים ומהדהדים באופן אחר. וגם כשהקולות הללו נעימים ונוסכים תחושת בית ומגן, אפשר שהילד חווה לפתע רגש מוזר ועמום של עולם שלם, המתקיים בלעדיו.

לפני כמה שנים, ב-21 בדצמבר, השכבתי לישון את בני יונתן, שהיה אז כבן שלוש, ואמרתי לו שהלילה הוא הלילה הארוך ביותר בשנה. אחר כך כיסיתי אותו, נתתי לו "נשיקת לילה טוב", כיביתי את האור ופניתי לענייני. כשעלה השחק, כשרק האיר האור הראשון, פרץ יונתן לחדר שלנו, של הוריו, מיוזע וסוער כולו, וצעק: "זה עבר, הלילה הזה נגמר!" ואני יכולתי רק לשער מה עבר עליו בכל השעות הלילה, ואיך פחד שהלילה לא ייגמר, ושהשמש לא תזרח... לנו, למבוגרים, יש כבר ניסיון, וביטחון (אשליה?) באשר לסדרי העולם ולחוקי הטבע. אבל לילד אין שום מגן מפני הקיום עצמו. שום דבר איננו מובן מאליו לגביו. האדמה תמיד קצת רועדת מתחת לרגליו, וזריחת השמש היא פלא מתחדש. במובן מסוים היה בני כמו אדם הראשון, שעליו מספרת האגדה היהודית, שכאשר החל העולם להחשיך בערבו של היום הראשון אחרי היבראו, הוא נתקף אימה, והיה בטוח שבשל חטאיו אלוהים מחשיך ומשמיד את העולם.

הכניסה של הילד אל הלילה היא במובן מה יציאה למסע, ואני תמיד מקווה שהסיפור שסיפרתי לו ילווה אותו מעט בצאתו למסע הזה, שיהיה כמו מזכרת נעימה ומגוננת שהוא לוקח איתו לדרך, כמו נשיקה בלחי.

לילה טוב,

דויד גרוסמן.

 

[טור מיוחד ל-"7 ימים", ידיעות אחרונות . התפרסם ביוזמת ספריית פיג'מה , 01.06.2012]

קרדיט לתמונה: איור: גיא חרל"פ.