fbpx

הזדמנות אחרונה להירשם לשנה"ל תש"פ לתוכניות ספריית פיג'מה במעונות, גנים וכיתות א'-ב'. מהרו להירשם! >>> לפרטים נוספים לחצו 

ספריית פיג’מה בתקשורת > כתבה על הספר "סבא סביח" 13.12.2017
?
> ינואר 2018

כתבה על הספר "סבא סביח" 13.12.2017

ינואר 2018

פורסם: 08:00 | 13.12.2017 | מוסף הארץ |

 

האמיתי והמקורי: כיצד בא הסביח לעולם?

ספר ילדים חדש מתאר כיצד נברא הסביח בקיוסק קטן ברמת גן של שנות ה-60, מקבע את מעמדו כמאכל ישראלי־לאומי ומנציח את זכרו של האיש הראשון שהכניס חצילים וביצים לפיתה.

לקריאת הכתבה באתר הארץ

רינה חלבי יושבת על כיסא גבוה במטבח וקולפת מאות ביצים קשות. מאז התאלמנה מבעלה סביח (צבי) לפני חמש שנים, היא נוהגת לבוא מדי בוקר לדוכן הסביח המשפחתי שהקים ברמת גן בתחילת שנות ה–60, כדי לקלף ביצים או לתבל את סלט הירקות. "הדוכן הראשון שלנו היה בגינת בר־אילן, ברחוב עוזיאל 60", היא מספרת, והעיניים הכחולות מצטעפות בדוק של געגועים לאיש חיקה, שנולד בבגדד בשנת 1938, עלה לישראל בתחילת שנות ה–50 ומת ב–2012. "סביח עבד בבית חרושת ליציקת ברזל כשראה קיוסק קטן של זוג מבוגרים שהוצע למכירה בדמי מפתח. הקיוסק היה מול התחנה האחרונה של קו 63, ונהגים וכרטיסנים היו קונים בורקס, ופלה ושתייה. הנהגים ביקשו מסביח משהו רציני יותר לאכול, והוא ביקש ממני שאתן לו את שאריות הביצים החומות של שבת. בשבת, כמו כל משפחה עיראקית, אכלנו ארוחת בוקר מסורתית של ביצים חומות שבושלו מעל הטבית — החמין — יחד עם חצילים מטוגנים וסלטים. עוד בעיראק היו אוכלים ככה, וקוראים לזה פשוט לאפה בייד ובטינג'אן, לאפה של ביצה וחציל".

"התחלנו עם עשר ביצים ומגש של חצילים מטוגנים", ממשיכה חלבי, "וזה מצא חן בעיני הנהגים, אשכנזים ברובם. העסק התחיל לזרום. סביח הביא פתילייה והתחיל לבשל את הביצים בפח של המלפפונים החמוצים. את החצילים המשכתי לטגן בבית. אני עזר כנגדו מאז שהתחתנתי איתו. הוא היה שם בתוך הפיתה עמבה, ביצה חומה, חצילים וסלט ירקות פשוט של עגבניות ומלפפונים. מלפפון חמוץ הוא היה מוכר ביחידות, בגרוש אחד, וזה זרם. כשהעסק גדל, ולי כבר היו שני ילדים בבית, היה קשה להמשיך לטגן חצילים מהבית. סביח הכניס שותף בשם יעקב ששון, למרות ששתי משפחות התקשו להתפרנס בדוחק מהדוכן. כולם היו אומרים לו – 'סביח, תביא מנה', והשם דבק במנה עצמה". "מצחיק", אומר שרון, אחד משלושת בניהם של רינה וסביח וממשיך דרכו. "בהתחלה היו אומרים – 'סביח, תביא מנה'; והיום אומרים – 'תביא מנה סביח'".

ביצים קשות בסביח המקורי של משפחת חלבידן פרץ

בתחילת שנות ה–80, ובעקבות סכסוך עם העירייה, שהתנגדה לבישול בקיוסק הקטן ("למרות שכל ראשי העירייה היו מתגנבים אליו לקנות סביח, ומשה דיין היה יושב באוטו ושולח את הנהגת־חיילת להביא לו מנה"), העתיקו בני משפחת חלבי את מקומו של הדוכן המשפחתי לרחוב דרך נגבה ברמת גן, שם הוא שוכן עד היום.

בשנות ה–90 ניסה סביח חלבי להגן על מנת אוכל הרחוב שזכתה לשמו ורשם אותה כסימן רשום. "אבל אבא שלי והשותף שלו היו אנשים של פעם", נאנח שרון, "הם לא זכרו אפילו לשלם את האגרה הדרושה, וממילא היה קשה להתמודד עם עשרות דוכני הסביח שנפתחו בארץ, ומאוחר יותר גם בחו"ל. היום יש דוכני סביח באמריקה ובתאילנד, ומדי פעם באים לפה אנשים מבוגרים שזוכרים את אבא עם הפתיליות ונזכרים בפליאה איך הכל התחיל".

מנת הסביח הפכה לחלק בלתי נפרד מהקאנון המצומצם של המטבח הישראלי — אולי גם כי בניגוד לפלאפל ולחומוס, שהפכו לסמלים של הקונפליקט הישראלי־פלסטיני, קל יותר להתמודד עם שאלת מקורה (גם אם היא לא נטולת קונפליקטים, ובמקרה הזה הקונפליקט האשכנזי־מזרחי). אך בני משפחת חלבי ממעטים להתראיין לתקשורת. "אנחנו אנשים צנועים, ולא צריכים את הפרסומת", אומרת אם המשפחה, "אבל גם אצלנו התעורר הצורך להנציח את זכרו של סביח, וכשתמי באה עם הספר שלה — לא הכרנו אותה לפני כן — התרגשתי עד דמעות".

תמי היא תמי שם־טוב, סופרת ילדים ועיתונאית בדימוס, שפירסמה לאחרונה את ספר הילדים "סבא סביח" (הוצאת כנרת זמורה ביתן). הספר, ובו איוריה של שמרית אלקנתי, מספר על האופן שבו באה מנת אוכל הרחוב לעולם — כולל סיפורו של דוכן הסביח הראשון בישראל — דרך עיניהם של נכדים פעוטים השואלים סב הנושא את השם סביח, מדוע זכה לשם של מאכל. "זה ספר מאוד אישי, אבל בו בזמן גם ציבורי", אומרת שם־טוב. "סביח הפך למאכל לאומי, אבל זה גם שמו של אבא שלי. אבא שלי עלה לבד מעיראק בתחילת שנות ה–50 כי רצו לגייס אותו שם לצבא. משפחתו הצטרפה אליו מאוחר יותר. כשבא לארץ אמרו לו, כמו לכל העולים שנשאו שמות ערביים, שהוא צריך להחליף את השם. סביח בערבית זה איילת השחר, הקרן הראשונה של הבוקר, ובגלל זה הרבה מהסביחים ומהסביחיות קיבלו בישראל את השם צבי או צבייה. אבל אבא שלי סירב. למרות שעל פי המנהג המקובל נתנו לו בלידתו גם שם יהודי, עזרא, הוא סירב להחליף את שמו, ונותר סביח. הוא תמיד אמר שהוא ערבי. ערבי־יהודי, אבל ערבי. בתור ילדה היה לי קשה עם זה. אמא שלי ממוצא אנגלו־סקסי, ואני גרתי בקרית אונו בסביבה שהיתה ברובה אשכנזית. זה הביך אותי. זה לא נראה לי לעניין שאני מסתובבת עם אבא עם שם ערבי. היום אני כל כך גאה בו, בבחור בן ה–18 שסירב לקפוץ ראש לתוך כור ההיתוך האלים הזה. לכן חשבתי שבמבוכת הילדות הזאת, שהפכה למקור של גאווה, יש סיפור שהוא לא רק הסיפור הפרטי שלי".

סמל ישראלי חדש

"זה ספר חכם ומרתק", אומר ד"ר יחיל צבן מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, "כי בבסיסו הוא מתמודד עם הניכוס התרבותי בישראל ועם מחיקת הזהות האתנית של יהודי המזרח. הסב מתואר תחילה כדמות כמעט נלעגת — זקן עם שם של מאכל, שזה כמעט הסטריאוטיפ ההגמוני הקלאסי של הפיכת הזהות של אדם למאכל. אבל העמדה הזאת מתפרקת לאורך הספר — לסבא יש קול רועם ודמות מאוירת יפה ותמירה, הוא לא עולה חדש טיפש ובור, עיינו ערך סלאח שבתי, כפי שהוצג פעם: הוא מתעקש לשמור על שמו, והשם שביקשו בזמנו למחוק מהתרבות הישראלית הופך לא רק למקור של הצלחה כלכלית וגורם מלכד של המשפחה סביב המסורת, אלא גם לאחד מסמליה של התרבות הישראלית החדשה".

"הרישומים בספר הם יפהפיים בעיני", מוסיף צבן. "הם פשוטים ומלאי הבעה, ואינם נרתעים מייצוגים של מזרחיות — השיער השחור והעור החום נמצאים במרכז, וגם העיראקיות נמצאת במרכז, על אף שיש צבעים, גוונים, עדות וטיפוסים מסביב".

ובלי, או עם קשר, למסורת הספרותית והסוציולוגית — הסביח של משפחת חלבי, או הסביח של סביח המקורי, הוא אחד הטובים שיצא לכם לטעום בארץ, גם אם שעתוקים של המנה התפשטו בהמוניהם בארץ ובעולם: מהחצילים המטוגנים המושלמים; דרך האופן שבו שרון מועך את הביצה הקשה באופן שווה לכל חלקי הפיתה; ועד למינון ולפיזור המדויק של שאר אבני הבניין. מי שיתמזל מזלו ממש יזכה אולי לטעום פעם סמבוסק ביתי, דק בצק וממולא בגרגירי חומוס כתושים וחריפים, מידיה של רינה, הגברת הראשונה לבית סביח.

_________________________

"סבא סביח", תמי שם־טוב, איורים: שמרית אלקנתי, הוצאת כנרת זמורה ביתן

ניתן לשתף את העמוד על ידי לחיצה על אחד האייקונים שלהלן:
Print Share